דיכאון מג'ורי מוגד על ידי  האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (American Psychiatric Association, 2013) כשינוי מובחן ועקבי ברמת התפקוד במשך שבועיים רצופים ומוגדרת על פי חמישה תסמינים לפחות מהתסמינים הבאים: מצב רוח דיכאוני רוב היום וכמעט בכל יום במהלך שבועיים,

הפחתה ניכרת בעניין ובהנאה, שינויים משמעותיים בתיאבון ובמשקל, קשיי שינה או עודף שינה, אי-שקט או האטה פסיכומוטורית, עייפות וחוסר אנרגיה, תחושות חוסר ערך או אשמה לא מותאמת, קושי בחשיבה ובקבלת החלטות, חשיבה אובדנית, תכנית אובדנית או ניסיון אובדני. כאשר מדובר בדיכאון, תסמינים אלו גורמים לירידה ניכרת בתפקוד בתחומי חיים משמעותיים: הלימודי, התעסוקתי, החברתי, המשפחתי.

דיכאון הוא אחת ההפרעות הפסיכולוגיות הנפוצות ביותר, הפוגעת בצורה משמעותית בתפקוד האדם. בין 5-25 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית יחוו דיכאון בשלב כלשהו של חייהם, ועד 15 אחוזים מהסובלים מדיכאון קשה ינסו להתאבד. השכיחות בקרב ילדים נעה בין 1-3 אחוזים מכלל האוכלוסייה ובקרב מתבגרים בין 15-20 אחוזים.

הטיפול בדיכאון יכול להיות אקטיבי באמצעות טיפול דינאמי או התנהגותי קוגניטיבי ובמקרים מסוימים משולב גם טיפול תרופתי על פי מרשם של פסיכיאטר. בטיפול קוגניטיבי התנהגותי נעשה שימוש ממוקד ומובחן בשאלוני הערכה ופרוטוקולים מובנים של טיפול, לימוד טכניקות ניטור, סדר יום, מיינדפולנס ועוד, בחינת מחשבות אובדניות, מניעה ובטחון, וויסות וטכניקות הרגעה, דפוסי תקשורת משפחתיים, מחשבות אוטומטיות שליליות, מניעת הישנות ומודל פתרון בעיות ועיבוד מצבי משבר עתידיים.

בהתערבות טיפולית באמצעות תהליכים דינאמיים הדיכאון מבטא על פי תפיסה זו מציאות פנימית בעייתית של ייצוגיי העצמי במערכות יחסים ותהליכים נפשיים לא מודעים. הטיפול מתמקד ביחסים בין המטפל למטופל וב "כאן ועכשיו" תוך דגש על תהליכי העברה והעברה נגדית. המטופל משליך על המטפל חלק מייצוגי עצמי שלו הבעייתיים ולא מאורגנים והמטפל משקף למטופל ומחזירם אליו בצורה מאורגנת ואמפתית לרגשותיו. מדובר בתהליכים שדורשים זמן רב יותר מאשר גישות טיפוליות אחרות.